מאת דן הימן
ב"צלקת" נחשף לראשונה הקהל הישראלי לנקודת מבטו של הילד, ילד ככל הילדים,עד שהכה בו הברק וחלה במחלת הנפילה. בתמימות ומבלי דעת יצא הילד למסע ייסורים ארוך וכמעט חסר סיכוי, ונלחם על חייו, על חלומותיו, ובראש ובראשונה – על בריאותו, הגופנית והנפשית. כל שהובטח לו היה שמחלתו חשוכת מרפא, וזמנו ספור. בעדות גוף ראשון ובגובה עיניו מדליק הילד אור בקצה המנהרה לכל מאבק ומחלה, ובפרט ללוקים באפילפסיה. דרך חוויותיו, ולא מבעד למשקפי הדוחות הקליניים, מתגלה הסיפור האישי של הילד שגילה לבדו את הדרך לחיות עם המחלה: כי חמור ככל שיהיה – אף מצב אינו סוף פסוק. אט אט צמח לנער ולאדם בוגר, שהשלים – הגם שעקב בצד אגודל – את כל שבוגר בריא לוקח כמובן מאליו, עד שלבסוף אף הצטרף לקהל בעלי המשפחות עם ילדים ונכדים משלו.
הספר מושיט יד כדי לפתוח לרווחה את הדלת – עבור החולים ובני משפחותיהם –להבין זה את זה, ולהורות כיצד ניתן לשתף את המשפחה כיחידת תומכת ובטוחה גם בציר חיים מתנדנד. זהו סיפורו של דן הימן, בן המושב השיתופי "מולדת", שנאבק במצבו כבר שלושים-וארבע שנים, נלחם בפחדים ועושה כל שלאל ידו רק כדי לא לשוב למבוי הסתום של עת הבשורה.
דן היימן נולד וגדל בישראל בימי קום המדינה והיה הבן הצעיר ביותר לשני הורים ילידי גרמניה. בגיל שנתיים וחצי חלה במחלת הפוליו. בזכות משפחתו האוהבת, התפתח לילד רגיל, אבל בגיל 12נגע במחלה קשה וחשוכת מרפא נוספת - האפילפסיה. באותה תקופה המחלה עדיין לא הובנה על טיבה והוא הפך לשפן ניסיונות של הרופאים שניסו לרפא אותו. למזלו בסוף שנות העשרה שלו הוא פגש לבסוף בפרופסור שעזר לו לשפר את בריאותו באופן ניכר.
כיום דן הימן נשוי ואב לשניים. למד עיתונאות ועבד כחקלאי, ומאוחר יותר הפך למרצה. ב -1982 החל לכתוב ספר על מחלתו, אך לקח כ-34 שנה עד שהספר הבשיל לדפוס. דרך היכרות עם העולם מחלת הנפילה בין עמודי הספר, דן נושא תקווה להאיר את דרכם של אלו שנאלצים להתמודד איתה והסובבים אותם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה