תערוכת ציורים הנקראת "אי מקום" של אסף שני בנהריה בגלריה לאומנות מגדל המים.מאת: שרית יוכפז

"ציור הנוף מסמן את השלבים בהתפתחות תפיסתנו את הטבע.
התערוכה"אי-מקום" מוצגת בנהריה בגלריה לאומנות"מגדל המים".

  בתמונה :אסף שני מאיה בר לב גליה מור ושרית יוכפז

 עלייתו והתפתחותו מאז ימי הביניים מהווים חלק ממחזוריות שבמסגרתה ניסתה שוב הרוח האנושית ליצור הרמוניה עם סביבתה" Landscape into Art [Keneth Clarck 1949 קלארק 'קנת] התערוכה  אי מקום מנסה לעורר דיון המבוסס על היבטים מגוונים של הבחנות ועמדות, של אמונות, אידיאולוגיות ונקודות מוצא חברתיות, הבוחנות את המפגש המורכב בין אדם לסביבה ובין אדם לטבע במרחב המקומי-ישראלי. התערוכה הנה קריאה רומנטית, המפרשת את המרחב והטבע כקודמים להתערבותו המעצבת של האדם, ומשכך מניחה כי המפגש ביניהם איננו אלא מראה לתופעות רחבות יותר. במראה זו משתקף משבר היחסים המתבטא בהתעלמות, הזנחה והחלשה. באמצעות ציורי הנוף הארץ ישראלי מ> תווה התערוכה את גבולותיו של מרחב שחלים עליו ערכי טבע ונוף ואת גבולותיו של מרחב סובייקטיבי, המכיל את הסביבה הבנויה. הדיון לא יתעכב אפוא רק על נקודת הנתק בין האדם לטבע, אלא גם על התגלמות המרחב המשותף הנטוע עמוק בין טבע לתרבות, בין הפרטי לציבורי, בין הלוקאלי לגלובלי. הקשר הקיים מאז ומעולם בין האדם לסביבתו הוא גם המהות המחברת אותו אל נוף חייו ומשמשת לו ראי אל עצמו. קשר זה משלים את עולמו מן החוץ פנימה, ולהיפך; זהו חיבור המעניק לו את משמעות חייו הפיסית והרוחנית. אין המגמה בתערוכה זו ליצור בהכרח סביבת אמנות ש"מקיימת את הקיימוּת", אלא לעסוק באופנים שונים ביחס של האדם לסביבתו הטבעית והאנושית: נגיעה בנושא ה"קיימות" באמצעות החיבור הגורדי: אדם, טבע, תרבות, כאשר האדם - עצמו ובשרו של הטבע - מייצר תרבות היונקת את לשדו. העבודות מיישרות מבט אל הקיים, בלא מורא, במשאלה לשבות את העין, כמו גם לאפשר הרהור אודות אפשרות אחרת. התערוכה עוסקת בתיאורי הנוף הישראלי. תיאורי נוף אינם ניטראליים, לעולם יהיו ספוגים בהיסטוריה ובפוליטיקה, בסיפורי חיים ובהיסטוריה קרובה ורחוקה. המקום הישראלי טעון ביותר, הוא ספוג מאבקים, כיבושים, עתיקות וחפירות, ביצות שממה, הפרחה ושדות ירוקים. המקום מתפרס על כל אזורי הארץ ומקומה של הארץ מסמל ארץ מריבה, ארץ פורחת שכובשים רבים עברו בה. הצייר הישראלי מצייר את מקומו, בטבע, בשדה, בסביבה האהובה עליו. הוא קשור למקומו ועבודותיו משקפות את ההתלבטות, הכאב, הסבל והשניות בהתייחסותו למקום גם מבחינה אידיאולוגית. הציור מספר את 'סיפורו' האישי, מקטעים של חורש, שדות, תוואי גבעות מוריקים, עמקים ומדבר – תבניות או פיסות נוף ראשוניות שלעיתים נחבאות מן העין. מקטעי נוף אלה מעלים על הדעת את האפשרות שהמקום המתואר עוצר זמן, שהוא אל זמן. קיימת חרדה ישראלית שיזרקו אותנו לים. אנחנו עדיין חושבים כפליטים והמקום צריך להיות מוגדר, מעין כוח אחר הופך אותנו לזמניים, לחיות כאן ולחשוב שאנחנו שם בגלות. בבצלאל של שנות ה- 20 ייצרו נוף ישראלי עם רומנטיקה גלותית. נחום גוטמן היה מספר איך הם היו יוצאים לפרדסים ביפו- תל אביב, מציירים כפרים ערביים, אנה טיכו ציירה את הרי ירושלים. זו הייתה מטרה חינוכית ללמוד את נוף הארץ ומרכיב נוסף היה שם- 'ליצר מקום'. אמנים שבאו ממקומות אחרים, מהגלות, אשר בקושי דיברו עברית, נדרשו כאן לייצר אינטימיות ודימוי של מקום. 'עד היום קיים מאבק בינינו לבין עצמינו על ממשותו ומשמעותו של המקום ועל זהותנו כבני המקום'.. כך כותב זלי גורביץ' בפתיח לספרו על המקום- אנתרופולוגיה ישראלית. תחושת המקום והלוקליות נקבעת על פי מושג הילידיות- בית, רחוב, חברים, נוף ילדות, הרגל ושפת אם. ויש גם התייחסות למקום הגדול יותר- הארץ ונופיה. יהונתן בוהדאנה – אוצר \ מרץ 20/
מומלץ.