מפציעה קשה ביותר של חיים ומוות ועד לריצות המרתון בארץ ובעולם, מאת: שרית יוכפז

 

מפציעה קשה ביותר של חיים ומוות ועד לריצות המרתון בארץ ובעולם, מאת: שרית יוכפז

אמיר מאיר מגיע לכבוש והפעם את פסגות הרי הגולן וגם פסגות אישיות בחייו

 

אמיר מאיר, במאי הקרוב בן 51 , נשוי באושר לשרון + 3 ילדים, מתגורר בכפר האורנים, נפצע כחייל בפעילות שגרתית ב-25.10.92, בעקבות התפוצצות מטען צד שבוא מצא את מותו. "באותו רגע נגמר הפרק של חיי עד גיל 20. ואם לא היה מגיע אז לשם פרופ' הלברטל (בימים אלו רופא צעיר ביחידת החילוץ 669) לא הייתי בחיים".

 אמיר נזכר בגבעה שהייתה שם שהייתה מאוד בעייתית, אמיר היה מעורב בפיגוע רציני. הספארי שבו היה עלתה על מטען צד, נהרגו שם 5 חבר'ה משלנו ואמיר היה שרוי במצב של מוות קליני, שלא יודע עד רגע זה כמה זמן זה היה. בהתחלה אמרו לכולם וגם לד"ר מיכאל הלברטל, דאז רופא ילדים (ולימים הפך לפרופסור הלברטל, מנהל בית החולים רמב"ם), שהיה רופא מוטס ב-669 ובמקרה הגיע לשטח ככוח עזר, שאמיר לא בין החיים. הפרופסור עבר על הגופה של אמיר וברגע שראה שהיד שלו זזה, הפך אותו על האלונקה ובמסוק באוויר פתח לו את קנה הנשימה על ידי צינור הנשמה פשוט. לא היה אז בזמנו את הציוד שיש היום לפרוצדורות בשטח ולשמחתו חזר אמיר מעט לנשום והטיסו אותו מיידית לרמב"ם. אמיר עבר ברמב"ם ניתוח מוח כי הפגיעה שלו  הייתה בראש, הוא אובחן עם דחיקה קשה בגולגולת ואיבוד הכרה. אמיר נותח ברמב"ם שם ניקזו לו את כל ההמטומה שהיתה לו במוח, ואחרי כשבוע-10 ימים למעשה התעורר מהקומה שהיה שרוי בה. "אני לא זוכר כלום מאז, אני רק זוכר שהחל מחודש אחרי כבר ישבתי בכיסא גלגלים, חצי גוף ימני שלי לא זז, ולאט לאט התחלתי שיקום בבית לוינשטיין" מספר אמיר.

 לקח לאמיר לשקם את עצמו הרבה שנים. אחרי שנה של שיקום יום בבית לוינשטיין החליט ללמוד באקדמיה. כשהתחיל ללמוד באקדמיה ניסה אמיר ללמוד ביולוגיה, אבל העיניים שלו לא ראו טוב, הוא הרגיש כפילויות בראיה וכאבי ראש מאד חזקים. אמיר נאלץ ללכת לטיפולים בתל השומר בכדי לנסות להתאים לעצמו משקפיים ותרגילים לעיניים שהיה צריך. אחרי הטיפולים עשה אמיר חישוב מסלול מחדש והחליט לחזור למשרד הביטחון, לעשות אבחון מקצועי ולהבין אם יש כיוון אחר שמתאים לו יותר כי חווה באותה התקופה תסכול רב ממצבו.

 האבחון שקיבל אמיר היה שיש לו פגיעה בזיכרון הניהולי שלו והלימודים באוניברסיטה לא יתמכו ויעזור לו. באותו הרגע בחר אמיר בדרך חדשה, והחליט ללכת ללמוד אופטיקה, במכללה למדעי הראייה בתל אביב. ולאחר מכן החל לעבוד כאופטיקאי בחנות ברמת השרון.

בשנת 2000 עזבו אמיר ושרון אשתו את רמת השרון ועברו לבית פרטי בכפר האורנים. אמיר חיפש לוקיישן קרוב יותר לבית והחל לעבוד במעבדה המרכזית של אירוקה בנווה אילן ולאחר מכן במעבדה אופטית במודיעין. בשנת 2010 שרון נתנה לו מתנה מנוי לחדר כושר, אמיר די היה סקפטי לגבי היכולות הספורטיביות שלו כתוצאה מהפציעה הקשה. אמיר גילה את כוחותיו מחדש, החל להתאמן באימוני כוח, עשה דברים שלא עשה עד היום, היה מתאמן בתרגילי אירובי על מכשיר אליפטי. התחיל לחזק את הגוף שלו ולהרגיש הרבה יותר טוב עם עצמו.

 

בשנת 2012 פוטר אמיר מעבודתו במודיעין בגלל חוסר יכולת לעבוד יותר (בגלל בעיות בעיניים) ואז באמת הייתה עבורו שנה מאד קשה מבחינה נפשית. אמיר חיפש את עצמו, נעזר בטיפול אצל פסיכולוגית, ומהר מאוד היא חיברה אותו לעמותה שהתחיל להתנדב בה – זו עמותה של מפעל שיקומי של כל מיני חוסים, אליה היה מגיע פעמיים בשבוע וזה היה גורם לו לאושר גדול, כי זה גרם לו להרגיש שוב פעם שווה ומשמעותי.

    

 

אמיר לקח החלטה בעקבות פרסום שנתקל בו ללכת על לימודי קידום בריאות, ניהול ספורט ומאמני חדר כושר בוינגייט, מדובר היה בתואר ראשון משולב עם ניהול מנהל עסקים ברופין. אמיר עשה כל מה שנדרש במיונים, ובתאריך הפיצה שלו 25/10/2012 החל את לימודיו בוינגייט – תאריך שמסמל תחילתו של פרק חדש בחייו. "התחלתי ללמוד בוינגייט, עם כל הקשיים, הצלחתי והיה לי ממש כיף ונהדר. סיימתי את המסלול בוינגייט ומיד אחריו התחלתי את המסלול האקדמי ברופין ותוך כדי הלימודים כבר החלטתי שאני פותח עסק משלי – פה אצלי בבית בכפר האורנים" מספר אמיר.

 

אמיר יצא לעצמאות ופתח סטודיו לאימון שעוזר לאנשים להגיע להכרה ולתודעה שספורט מהווה תרופה ובריאות לנפש ולגוף. באותה התקופה החליט אמיר שהוא מנסה לרוץ, מבלי ליפול במיוחד בגלל רגל ימין שלא היתה יציבה. אמיר עלה על המסוע ולאט לאט עזב את הידיים ורץ 10 דק' רצופות פעם ראשונה בחייו אחרי הפציעה. אחרי אותה ריצה קצרה אמיר נפטר גם  ממקל ההליכה שליווה אותו והחל להתאמן למרוץ אמיתי שם הוא תכנן לרוץ 10 ק"מ. אחרי שהשתתף בריצת 10 ק"מ נפתח לו התיאבון והוא נרשם לחצי מרתון והתחיל לחלום על מרתון מלא. בשנת 2016 לקח אמיר את כל המשפחה לאמסטרדם לטיול ושם רץ לראשונה את המרתון הראשון שלו ומאז הכל היסטוריה.

 

כיום מתאמן אמיר לקראת מרוץ "הרי הגעש" שיתקיים ב31/3 בהרי הגולן. מדובר בריצת שטח בין תילים והרי געש בצפון רמת הגולן, של חברת מרתון ישראל שהפך לאחד ממרוצי השטח המיוחדים והמאתגרים בארץ, בשל מסלוליו שנבנו בקפידה ועוברים בשטחי אש ובשמורות טבע שנפתחות באופן חד פעמי לטובת המרוץ. במרוץ השנה ארבעה מקצים 32 ק"מ, 14 ק"מ תחרותי, 14 ק"מ הליכה ע"ש רס"ן חגי בו ארי ז"ל ומקצה עממי של 3.5 קילומטר ע"ש ארז לבנון ז"ל.

כפר האורנים, המקום שבו אמיר חי בו, זה האזור הכי טוב להתאמן למרוץ שכזה מבחינתו, כי יש בו גם שטח, גם הרים וגם ירידות קשות והוא מכין את הרצים הכי טוב למירוץ הזה. רזומה הריצה של אמיר ענף ביותר, הוא כבר השתתף כמה פעמים במרוץ של הרי הגעש ובמרות האחרון אף הגיע במקום ה 4 ובנוסף השתתף במס' אולטראמרתונים (מעל 50 ק"מ), ספרטלון ביוון במירוץ של 246 ק"מ ובינואר האחרון אף השתתף בספרטניון מירוץ של 24 שעות ואשר בו השלים 175 ק"מ. 

 

כשנשאל מה הריצה גורמת לו ענה אמיר "אושר גדול, חופש, זה הפסיכולוג הכי טוב שיש בעולם וזה משחרר את הכל. לפעמים אני באמת צובט את עצמי ואומר וואלה אני באמת עושה את זה. כבר 9 שנים שאני רץ, אני בן 51 עוד מעט וגם לא התחלתי בגיל ממש צעיר ועם המון פחדים ופציעה גופנית שהשפיעה גם על הנפש ועל הביטחון העצמי. והיום המטרה העיקרית שלי היא קודם כל להנות"