ריבות אדומות-זוהר גולדפרב
לגמתי קפה חזק ורותח
כמדי בוקר, וטעמו המריר הזכיר לי אותה. נהגתי לבקרה ביקורים חטופים בדירתה שבתל אביב.
תמונות גובלן גדולות במסגרות עץ כבדות ומסולסלות היו מקדמות את פניי בסלונה. היא הייתה
מכינה לשתינו קפה, ומניחה לפניי מגש פלסטיק פרחוני ועליו עוגה
ספוגית שיצאה לא מזמן
מהמקפיא. טעמה היה ישן כמעט כמו גילה העטוף קמטים של סבתי. ריח הבדים שטייל אל הסלון
מחדר עבודתה, היה מוכר לי כל כך מהלילות שבהם נהגתי לישון אצלה בשנות ילדותי בחופש
הגדול. שעון האורלוגין צלצל שני צלצולי צהריים עמומים באותו ביקור שבו פרמה מולי את
עולמה.
"סיגריה?"
שלפתי את הקופסה מהתיק, והיא התיישבה על הספה הכבדה, מביטה בה ותוהה אם כדאי.
"אָי! אחת!"
התעוררה להצעתי החצופה, ואני הצתתי קרוב לשפתיה גחלת קטנה. ציפורניה האדומות סוככו
על הלהבה, וגופי הצעיר והחי התערבב בעשן המערסל את גופה המבוגר.
"אתמול ראיתי סרט",
התחילה לספר, "היא הייתה אישה. יפה!"
"איך קוראים לסרט?"
שאלתי.
"אני לא זוכרת...
לא הספקתי לקרוא".
"את מכירה את השחקנים?"
"אהה... הוא היה
גבר גבוה ויפה, ולא רואים אותו הרבה, והיא גם..."
נתתי לזמן לעשות את
מה שהוא יודע לעשות הכי טוב אצל סבתא שלי – לשחרר את המילים שלה החוצה.
"עכשיו..."
היא הכינה אותה ואותי, "היא הייתה חיה לבד. הייתה רופאה טובה. מנתחת. היה לה חבר,
אבל היא לא אהבה אותו. אז היא הייתה לבד" – הידענות הזו שלה, הכול ברור אצלה,
חשבתי. "והיא פגשה אותו. הוא היה מלאך שבשמיים".
"מה זאת אומרת
מלאך, סבתא?"
"הוא היה חי בעולם
שלנו עם עוד כמוהו. הם היו עוזרים לאנשים, אבל לא היו רואים אותם".
"אז איך היא פגשה
אותו?"
היא כמעט הופתעה משאלתי,
"הוא התאהב בה, ואז היא ראתה אותו!" השיבה ונשענה על הספה בנחת. "הוא
היה בא לבקר בבית החולים שהיא עבדה, ולוקח ללמעלה את האנשים שצריכים למות. הוא עזר
לה כשהיא רצתה שמישהו בניתוח לא ימות. הוא ריפא אותו, ואז הם היו ביחד. אבל..."
היא הנמיכה את קולה והרכינה את גופה לעברי כמספרת רכילות עסיסית, "בסוף היא מתה".
"מתה? למה? מה
קרה שם?" הזדקפתי.
"היא רצתה להרגיש
כמו שהוא, והיא פרשה את הידיים ועצמה את העיניים כשהיא רוכבת על האופניים, והיא התנגשה
במשאית גדולה", ניצחה סבתי על המידע כמנצח על תזמורת.
שתקתי. היא הביטה בנקודה
דמיונית רחוקה ששוטטה על הוויטרינה גדושת הפורצלן שמולנו.
"אך... זה היה
סרט יפה!" חייכה לעצמה, "עם אהבה גדולה, גדולה".
הרהורים על אהבות גדולות
התעוררו בי לצד המחשבות המוכרות על האהבה שיש לי. היא גדולה?... אני לא יודעת.
"סבתא... את...
לא ממש אהבת את סבא, נכון?" מבטה בחן אותי ואת התעוזה שבי ובה.
"לא!" קולה
שרטט אותיות קרות באוויר. הצעתי לה סיגריה נוספת, והיא היססה שוב, אבל לקחה. חשבתי
שהיא קצת החווירה, אבל אולי הייתה זאת רק השמש שהחלה להסתלק מהסלון.
"הייתה לך פעם
אהבה גדולה?" שאלתי, והיא שאפה ארוכות את העשן לריאותיה ופלטה אותו באנחה קלה.
היא הישירה את מבטה אליי, ולרגע נדמה היה לי שהיא מביטה בי פנימה ורואה את מחשבותיי,
את חלומותיי ואת פחדיי.
"כן".
"מי?"
"מישהו שהיה חבר
שלנו", השיבה בפשטות, ודפיקות ליבי נשמעו לי פתאום חזקות יותר.
"מה זאת אומרת?
הייתם יחד?" היא הנהנה ואיפרה.
"סבא ידע?"
"לא, הוא לא ידע",
השיבה ביובש ובדקה את ציפורניה האדומות.
"מה... הייתם הרבה
זמן יחד? או ככה?..."
"הרבה שנים...
כן..." גוון קולה הפך רחוק ורך. "הוא היה יפה וגבוה, ואני צעירה ויפה, ולא
היה לי טוב איתו".
"עם מי?"
"עם סבא".
"אה..."
"והוא היה לוקח
אותי ללקק גלידה בחנות קטנה. היינו צוחקים המון, והוא אהב אותי מאוד", סיפרה בלחש.
האוויר הלח בדירה ניסה לפנות את עצמו לקרירות מדומה של אחר הצהריים, אך לשווא.
נשמתי עמוק.
"למה לא הייתם
יחד ממש? למה לא עזבת את סבא והלכת איתו?"
"כי הייתה לנו
כבר – רֶלָה שלנו – והיא הייתה קטנה. ואז,
לא היה נהוג ככה... לקום וללכת. לא כמו היום שאני אומרת לאימא שלך: תלכי ממנו, את לא
צריכה אותו, הוא לא עושה לך טוב".
זיכרון בית נעוריי,
שעלה ממנה פתאום, העיר בי שדים עזובים. שילבתי את רגליי ורכנתי לקראתה.
"אז... הייתם נפגשים?"
חזרתי למתיקוּת סיפורה, מעוררת את דמיונותיי לעולמות אחרים. היא המשיכה להמתיק סודות
באוזניי.
"... היה קר בחורף.
היו חלונות כפולים לבית שמה ברומניה שנפגשנו בו, ואני הייתי משאירה לו מפתח בין שתי
הזכוכיות שכשהוא יבוא, הוא ייכנס כבר. ואני לא הייתי בבית, עבדתי בחוץ ותיקנתי בגדים
של נשים. והוא היה בא, וכבר מכין את השולחן לאכול ומסדר את הכול..." היא עצרה
את הגלישה במורד השנים, ואני דרוכה, המתנתי שתמשיך.
"ואז אני הייתי
באה..."
"רגע! איפה סבא
היה?"
"סבא היה הרבה
לא בבית. היה בעבודה, עם חברים, היה נוסע".
"אה... נו, תמשיכי,
תמשיכי..."
"ואז אני הייתי
באה, והוא היה מחכה לי, וגם פרחים היה תמיד מביא, ואמר לי כמה שאני יפה... אני הייתי
יפה!" היא ציינה עובדה.
"סבתא, את יפה
גם עכשיו, שתדעי!" היא חייכה וביטלה אותי בתנועת יד קלה, והסיטה את מבטה בחיוך
מבויש אבל שידע את עצמו. "ואז היינו הולכים לישון ביחד..." היא עצרה. השעון
הורה איזו שעה.
"נו!" לא
יכולתי להתאפק.
"מה?" שאלה,
מושכת את הזמן שלי, משחקת איתו.
"הו..." היא
האריכה בקולה, "זה היה כמו ש... מַיִם נמצאים על הגוף..."
שתקנו יחד. היא במחוזות
רחוקים, ואני כאן, רוצה להרגיש. הבטתי בה חוזרת לאט אל גופה, אוספת ריחות וצללים רחוקים,
עצבות שזורה בשערה. צלצולי האורלוגין העמוקים הודיעו לי שהגיע הזמן ללכת.
"סבתא, תודה על
הקפה", אמרתי בעדינות, והיא חייכה.
"כן, ממוּשקה שלי...
בואי, אני רוצה לתת לך משהו לאימא שלך".
קמנו יחד, והיא הרימה
את המגש מהשולחן. אספתי את המאפרה, והלכתי אחריה אל המטבח הקטן. היא הוציאה מהארון
צנצנות זכוכית בגדלים שונים. "זאת קונפיטורת תות שאני הכנתי. אימא שלך אוהבת אותה
מאוד, תתני לה". על שולחן המטבח נחה שקית סופר מגולגלת בתוך עצמה כקיפוד מכונס.
פתחתי אותה ברשרוש, והיא הכניסה בשקט את הצנצנות בזו אחר זו, ריבות אדומות.
"תודה, סבתא. אני
אביא לה". הבטתי בעיניה, בשפתיה, בעורה הרושם שנים. חודשיים לאחר מכן הבטתי במשקפיה
העזובים שעל שולחן העבודה שלה, ובכיתי כל כך על אובדנה.
"להתראות ממוּשקה",
היא ליטפה את שערי, "שיהיה לך רק טוב", אמרה ברוך. התחבקנו, וריחה הפרחוני
עטף אותי וחימם אותי. חזרתי לרחוב טעונה בחלומות על זמנים אחרים שאינם קיימים בעולמי,
אבל קיימים בתוכי.
מרגש....
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה